1994 היתה ככל הנראה השנה הזכורה ביותר בבלאק מטאל הנורבגי, כשכמה מהיצירות האייקוניות ביותר של הסצנה יצאו באותה שנה - In the Nightside Eclipse, Transilvanian Hunger, Hvis Lyset Tar Oss, אלבומי הבכורה של Satyricon ו-Enslaved וכמובן האלבום שנחשב לנושא הדגל הרשמי של הסצנה: De Mysteriis Dom Sathanas של Mayhem. מבין כל הקלאסיקות הללו ישנו אלבום אחד שיצא באותה שנה אשר תמיד היה שמור לו מקום מיוחד אצלי - הלא הוא Pentagram, אלבום הבכורה של Gorgoroth, ולטעמי אחד מרגעי השיא של סצנת הבלאק מטאל הנורבגית המוקדמת.
Gorgoroth היא אחת מותיקות הסצנה הנורבגית, להקה שידעה עליות וירידות, חוותה שינויי הרכב תכופים וששמה השתרבב לאינספור שערוריות (בעיקר בשל סגנון ההופעות האקסצנטרי שלה רווי הסימבוליזם השטני שאינו משאיר הרבה מקום לדמיון) נוסדה ב-1992 על-ידי הגיטריסט Infernus ולאחר ששיחררה קלטת דמו בשם A Sorcery Written in Blood ועוד קלטת פרומו, ההרכב ב-Pentagram התייצב על Infernus והסולן Hat, כשהם מחוזקים ב-Samoth מ-Emperor כבסיסט ו-Goat מ-Trelldom על התופים כנגני סשן.
כבר מהסתכלות ראשונית על העטיפה של האלבום ניתן להיווכח שהלהקה הזאת לא באה לשחק משחקים, כאשר הלוגו של הלהקה על גבי רקע שחור בוהק משקף בצורה הולמת את הגישה הכללית של האלבום הזה - בלאק מטאל נורבגי שורשי, טהור ובלתי מתפשר.
ואכן, הגישה המוזיקלית ב-Pentagram מאד אופיינית לסצנה הנורבגית של שנות ה-90 המוקדמות, כשהסאונד כאן קר ואפל עם ריפים קודרים שחודרים לעור - זוהי יצירת מופת מוקדמת של Grim Black Metal קלאסי: הכל כאן מינימליסטי, מטונף, רקוב עד העצם ופרימיטיבי להחריד, אך עם זאת בעל סאונד ברור לחלוטין ומספק מנה הגונה של מטאל שחור משחור, כשההשפעות הברורות של הלהקות הגדולות של הסצנה הסקנדינבית ניכרות כאן:
האלבום לוקח את התבנית הבסיסית של Bathory המוקדמים ( במיוחד ב- The Return…) - בלאק מטאל פרימיטיבי, פשטני ומינימליסטי החף מאפקטים כלשהם, כמו גם את הסאונד הנורבגי האופייני והקר של Darkthrone, ומערבב אותם עם סגנון ריפים קודר ששואב השראה מעבודותיהן המוקדמות של Burzum ו-Mayhem בין היתר, ומשלב את כל אלה עם האינטנסיביות, הכאוטיות וחוסר המעצורים ש- Immortal הפגינו ב-Pure Holocaust שנה קודם לכן.
הגדולה של האלבום הזה נעוצה דווקא בפשטנות שלו:
אין כאן שום ניסיון להיות מתוחכם מדי, אין כאן שימוש בקלידים, חלילים או קטעים אמביינטיים, אין כאן שאיפה להישמע ויקינגי או אטמוספרי, מדובר בפשטות בבלאק מטאל נורבגי שורשי ששועט כל הדרך כמעט בלי עצירות ומהווה מתקפה משולחת רסן של שנאה ואופל. מאידך יש כאן הימנעות מוצהרת מלהיקלע אל מחוזות הרפטטיביות הקלישאתית שאפיינה באותן שנים לא מעט הרכבים נורבגיים בולטים, כאשר השירים כאן קצרים ולא נמרחים, כאוטיים אך עדיין כתובים בצורה מעולה, כשהם שומרים על עקיבות פנימית ומידה מספקת של גיוון.
אחד האלמנטים הבולטים ב-Pentagram שמעניקים לו זהות ייחודית המבדילה אותו משאר אלבומי התקופה הם הווקאלז הדמוניים של Hat – צווחות מקפיאות דם, מטילות אימה ונוטפות שטנה, המזכירות את סגנונו של Ihsahn מ-Emperor - בחירה לא שגרתית באותן שנים לסגנון ווקאלי עבור אלבום שכולו על טהרת הבלאק ה"אמיתי" המאופיין כבדרך קבע ב- Grim Vocals גרוניים וגרגרניים (סטייל Nocturno Culto או Satyr). דרושות מספר האזנות על מנת להתרגל אליו על רקע הנופך הכללי של האלבום, לאחריהן ניתן להיווכח כי מדובר בבחירה מוצלחת המתאימה לאלבום ככפפה, כש-Hat וסגנונו מעמיק ומחדד את הקיצוניות והאגרסיביות שהאלבום דוגל בהן.
Begravelsesnatt הוא השיר הפותח את האלבום, וכבר בשלב זה מהווה את אחד משיאיו:
שיר פתיחה מהיר ותזזיתי שדוהר קדימה בחזרתיות מהפנטת עם ריף מרכזי שמסתובב סביב עצמו כשהצרחות של Hat משתלבות בו היטב וחורכות את עור התוף של המאזין.
שאר השירים באלבום ממשיכים באותו קו: קקופוניה מהבילה של בלאק מטאל טהור, גדוש זדון ומשטמה, לרוב מהיר ואינו משאיר הרבה מקום לנשימה בין שיר אחד למשנהו, אך עדיין אינו פוסח על קטעים איטיים יותר המהווים אתנחתא מסוימת לפני שהעסק ממשיך בכל הכוח. זוהי תצוגת תכלית של מטאל שחור המלווה בתצרופת עבשה של ריפים קודרים במיוחד מבית היוצר של Infernus המתחברים יחדיו כבמלאכת מחשבת, תיפוף בסיסי אך עוצמתי של Goat כשקולו של Hat משמש כאן כחוד החנית של התופת המוזיקלית הזו ומוסיף לסיפור אפקט דרמטי במיוחד.
כמעט כל שיר כאן הוא קלאסיקה: מ-Crushing the Scepter המעולה, Ritual האיטי והמדמם דם שחור עם הווקאלז המרושעים שלו כש-Hat נשמע בו כאחוז דיבוק, עבור ב-Dr?mmer om d?d, Katharinas bortgang ו-(Under) The Pagan Megalith המהירים היותר, Huldrelok הנפלא והאינסטרומנטלי, וכלה ביצירת הבלאק האימתנית שחותמת את האלבום: M?neskyggens slave הוא כנראה השיר שהכי מזוהה עם האלבום ומסיבה טובה:
דומה שכל מה שהתרחש באלבום לפני כן היה מעין בנייה אל עבר הרגע הזה -אשר לוכד את תמצית מהותו של Pentagram בצורה מושלמת: סופת הריפים הקודרת של Infernus משתלטת על העסק באופן חסר מעצורים ובשילוב עם צווחותיו של Hat היא סוחפת את האלבום אל עבר סופו הטרגי - השיר הזה הוא בגדר סערת ציקלון עצומה ועוצמתית של בלאק נורבגי טהור שלא עוצרת לרגע ומסיימת אלבום אדיר שמהווה את אחת מאבני היסוד של הסגנון הזה.
באותם ימים פורמטיביים של הסצנה הנורבגית המוקדמת - תקופה בה להקות כמו Darkthrone, Mayhem, Burzum, Satyricon, Emperor, Immortal ,Enslaved שיחררו קלאסיקות מונומנטליות שהיוו עבודות חלוציות לזמנן - כאשר כל להקה בסגנונה הייחודי ביקשה לפרוץ את גבולות הז'אנר ולהטביע את חותמה, דומה שבאלבום הזה Gorgoroth לא שאפו להמציא את הגלגל מחדש, אלא לחקור את האמנות האפלה שהינה בלאק מטאל לעומקה באמצעות לקיחת אלמנטים קיימים שהיו נפוצים באותה תקופה ובלילתם יחדיו בתבנית מינימליסטית ומוקצנת של בלאק מטאל פרימיטיבי על מנת להגיע קרוב ככל האפשר אל עצם גרעינה האידיאולוגי והמוזיקלי. האלבום הזה הוא בבחינת התגלמותה המזוקקת של כל מה שסצנת הבלאק הנורבגית המוקדמת ביקשה לייצג: התחושה המתקבלת כאן מההאזנה ל-Pentagram היא של רוע צרוף, מעין פס קול המיועד לקץ הימים: משהו קמאי, פראי וראשוני שהתעורר לחיים, משולל עכבות או גבולות - מעין זעקה מיזנתרופית קדמונית העולה ממעמקי הנפש המבקשת למרוד בכל מוסכמותיה התרבותיות של הציוויליזציה האנושית.
למרות שהאלבום הזה לא היה פורץ דרך בשום צורה, Pentagram הוא קלאסיקה ענקית הניצב איתן בזכות עצמו. הוא אלבום בלאק מטאל מרושע, קר ואינטנסיבי, הכתוב ומבוצע בצורה מעוררת השתאות, שלקח רעיון בסיסי והוציא אותו לפועל בצורה מושלמת. הוא עומד בשורה אחת עם קלאסיקות נצחיות אחרות שיצאו מסצנת הבלאק הנורבגית של שנות התשעים המוקדמות, כשהוא ללא ספק אחד האלבומים המשובחים והמרושעים ביותר שהסצנה הזו הצליחה לנפק.
