Review: Darkthrone - Transilvanian Hunger

        

קצרה היריעה מבחינתי לדבר על דארקת'רון. מדובר באחת מלהקות הבלאק מטאל הגדולות והחשובות בכל הזמנים (שניה אולי רק ל-Bathory המיתולוגית), שחתומה על כמה מהקלאסיקות האייקוניות הגדולות ביותר שידע הז'אנר, ושאת ההשפעה העצומה שלה על אינספור להקות בלאק מטאל לא ניתן להכחיש. הלהקה הוקמה ב-1986 תחת השם Black Death כהרכב דת' מטאל שהושפע מלהקות כמו ונום, קלטיק פרוסט וסלייר. ב-87 שינתה את שמה ל-Darkthrone והקליטה ארבע קלטות דמו ואלבום בכורה בשם Soulside Journey. הסגנון באלבום היה דת' מטאל קודר בעיקרו, אך כלל כמה אלמנטים של בלאק, בעיקר מבחינת הסאונד והגישה הכללית. בסביבות 91 הלהקה החליטה להפנות עורף לסצנת הדת' מטאל בעיקר בשל תחושת מיאוס כללית לנוכח הפופולריות העצומה שהז'אנר זכה לה באותן שנים, ולאמץ סגנון קיצוני ואפל יותר. אלבומה השני מ-92 (A Blaze in the Northern Sky) היה אלבום פורץ דרך שהפך את היוצרות לגבי כל מה שהעולם ידע עד אז לגבי בלאק מטאל. האלבום היווה שוק מוזיקלי במידה כזו שחברת התקליטים של הלהקה (Peaceville), סירבה בתחילה לשחררו לאוויר העולם בטענה שהוא קיצוני מדי. הנוסחה המהפכנית שכללה סאונד קר וייחודי המעניק תחושה של סערה קפואה במיוחד יחד עם שאגות בלאק נוטפות רשע הידועות גם כ-Grim Vocals היממה את סצנת האקסטרים מטאל של אותם ימים. גם האלבום שיצא שנה אחריו, Under A Funeral Moon, המשיך למתוח את גבולות הז'אנר בתצוגה פרימיטיבית להחריד של בלאק מטאל מרושע וקודר במיוחד. אז מה עושה את "רעב טרנסילבני" לכל כך ייחודי שהחלטתי לכתוב סקירה דווקא עליו? ראשית כל, מדובר באלבום הראשון של דארקת'רון שבו הם השילו מעליהם כל אלמנט וסממן של ז'אנר אחר שניתן היה לזהות בשני אלבומיהם הקודמים. לא תמצאו כאן פאנק, טראש או דת' בכל צורה שהיא. מדובר פשוט בבלאק מטאל טהור בכל מובן. המוזיקה כאן היא מינימליסטית ופרימיטיבית לחלוטין, חפה מכל טכניקה מיוחדת. איכות הסאונד שלו מאד קשה לעיכול אפילו לבלאקר ותיק כמוני (דומני שמדובר באלבום שלבדו הגדיר את תת-הז'אנר הידוע כ-Raw Black Metal, דהיינו בלאק מטאל טהור עם איכות סאונד "מערתית") מה שמבחינה פרדוקסלית מעצים את חווית ההאזנה אליו. המוזיקה כאן היא Raw As Raw Can Get ואין ספק שהאלבום הזה מהווה אתגר האזנתי מהמעלה הראשונה עבור כל חובב מטאל קיצוני באשר הוא.  

שנית, האלבום הזה מהווה הצהרה של דארת'רון שאומרת – אנחנו כאן כדי למתוח את גבולות הז'אנר, לפרוץ קדימה אל מחוזות חדשים של קקופוניה מוזיקלית אנטי-מלודית שמעולם לא נחקרו. לא אכפת לנו יותר מכל מה שמקובל, מוסכם או נשמע טוב. אנחנו ניקח את הסגנון שלנו ונלך איתו עד הסוף. מיזנטרופיה טוטאלית וחובקת-כל היא כאן המוטו. מי שמחפש כאן בלאק מטאל "קל" להאזנה שפשוט ניתן לשמוע אותו על הדרך מבלי לתת לו את מלוא תשומת הלב ייאלץ להתאכזב. האלבום הזה מהווה סימפוניה מיזנטרופית אחת גדולה. השילוב של הגישה הכללית, הסאונד הפרימיטיבי להחריד והריפים שפורטים על נימי הנפש האפלים ביותר הופך את האלבום הזה ליחיד במינו. הסגנון כאן מאד אפל, מאד קר ומנוכר וחודר לעור. חווית ההאזנה כאן מגיעה למיצויה כאשר מאזינים בקפידה למערבולות הריפים הבלתי-נגמרות והקפואות באופן בלתי נסבל שמוגשות על רקע שכבה עבה של כפור סקנדינבי. בלאק מטאל כה קשה לעיכול ומיזנטרופי באופן מוחלט שכזה מעולם לא נשמע בסצנה לפניו.

האלבום הוא אלבומה הראשון של הלהקה הכולל שני חברים בלבד. Fenriz ניגן בכל הכלים באלבום, ו-Nocturno Culto  סיפק את קולו האימתני לפסקול. מילים לארבעה מהשירים נכתבו על-ידי Varg Vikernes מ-Burzum, שיתוף פעולה שיימשך גם באלבום הבא והחמישי של הלהקה (Panzerfaust). 

האלבום נפתח אולי בשיר הבלאק מטאל המונומנטלי בכל הזמנים, הוא שיר הנושא. הריף המרכזי הקודר והכל כך אייקוני שלו הוא אולי ריף הבלאק מטאל האולטימטיבי שאי פעם נכתב, והאזנה לו במלוא תשומת הלב זורקת את המאזין אל מחוזות נפשיים מאד אפלים, אל מקום קודר החבוי עמוק בתוך מסתרי הנפש. הכל כאן זועק בלאק מטאל שחור משחור במלוא מובן המושג. השיר דומה לסערה אימתנית ומכלה-כל בלילה סקנדינבי קפוא, רפטיטיבי וגהינומי כמו שרק דארקת'רון יודעים לעשות. השיר האלמותי הזה הניב אינספור גרסאות כיסוי (אחת מוצלחת במיוחד של Aaskereia הגרמנים), אך אין כמו שמיעה למקור על רקע הנופך הכללי של האלבום על-מנת להבין את כוונת המשורר עד הסוף. 

המשך האלבום אינו שונה במיוחד, ממשיך באותו קו גהינומי, אפל וקודר של השיר הראשון. מדובר בסוג האלבומים שיש לשמוע אותם כחטיבה אחת ורצוי בווליום גבוה על מנת לרדת לעומקו ולהבינו. לכל שיר יש סגנון ייחודי משלו שמתחבר בצורה מושלמת לשאר השירים כאסופה אחת גדולה של אופל. מדובר בחווית ההאזנה האולטימטיבית לכל חובב בלאק מטאל הארד-קור באשר הוא, כשקשה לחשוב על אלבומים אחרים שהצליחו לשחזר את התחושה הכללית שעולה מהאזנה לאלבום הזה. מדובר ללא ספק באחת הקלאסיקות הגדולות ביותר שהז'אנר הזה הניב, אלבום נצחי שעומד היטב במבחן הזמן וגם כיום, 22 שנים לאחר יציאתו הוא נחשב לאחד מהיצירות המוזיקליות האפלות ועם זאת מדהימות ביופיין שהוקלטו אי פעם. אינספור להקות הושפעו עמוקות מהאלבום הזה וניסו לחקות את דארקת'רון וסגנונם הייחודי, חלקן עשו זאת בצורה טובה יותר, חלקן פחות, אך לטעמי לעולם לא ניתן יהיה לשחזר את הגאונות האפלה שהיא האלבום הזה, שנוצר והגיח לעולם ממעמקי ליבם השחור של אלי הבלאק מטאל הנורבגי.