Review: Satyricon - Dark Medieval Times

כשמדברים על הגל השני של הבלאק מטאל, או על הסצנה הנורבגית של שנות התשעים המוקדמות, ישנם מספר שמות שמיד עולים: Enslaved, Gorgoroth, Emperor, Immortal, Mayhem, Burzum, Darkthrone. ההתפוצצות היצירתית שהיתה מנת חלקה של הסצנה הנורבגית באותן שנים הניבה אינספור קלאסיקות בלאק מטאל נצחיות שהשפיעו עמוקות על הז'אנר בעשרים שנה פלוס שחלפו. אך ישנו אלבום אחד שלפחות לטעמי מעולם לא קיבל את ההכרה לה הוא ראוי. מדובר ב-Dark Medieval Times, אלבום הבכורה של Satyricon, שיצא ב-1994. את הלהקה הזאת הכרתי לראשונה דרך האלבום השלישי שלה, Nemesis Divina, שנשמע אמנם מעולה אבל לטעמי היה מיינסטרימי מדי מבחינת הגישה הכללית שלו. כשמישהו שהכרתי השאיל לי את Dark Medieval Times, מיד הבנתי שמדובר פה בחיה אחרת לגמרי. זהו אלבום ששמעתי מאז אלפי פעמים, ובכל האזנה מצליח להפעים אותי מחדש. מדובר ללא ספק באחד מאותם האלבומים האלמותיים שעזרו להגדיר את ז'אנר הבלאק מטאל כפי שהוא מוכר כיום, ושאת השפעתו העמוקה עליי כחובב בלאק מטאל מושבע לא ניתן להגדיר במילים.

הלהקה הוקמה ב-1991 תחת השם Eczema, ולאחר הקלטת שני דמואים ומספר שינויים בליינאפ ההרכב הקבוע התייצב לבסוף על Satyr (גיטרה, בס ושירה) ו-Frost (תופים). בקיץ 1993 הלהקה ניגשה להקליט את אלבומה הראשון, והציגה סגנון ייחודי שטרם נראה בז'אנר עד אז. ניתן להיווכח, החל מהעטיפה הייחודית ועד לסגנון המוזיקלי עצמו כי האלבום הזה כל כולו מבקש להעלות מהאוב את אותו עולם קמאי ונשכח של ימי הביניים, ולזרוק את המאזין אל אותו עידן אפל בהיסטוריה האנושית, עידן שבו שבטים ברבריים בזזו את אירופה, שקעו התרבות והקדמה, העוני היה נפוץ ושלטו בו ללא מצרים גורמים חשוכים ומעכבי-התפתחות כמו האצולה הפיאודלית והכנסייה הנוצרית, שאת מרותה האכזרית חשו היטב אלו שביקשו למרוד בסמכותה. ברוכים הבאים לימי הביניים האפלים.

ראשית, בכל מה שקשור לאלבום בלאק מטאל, ניתן למצוא כאן את אחת ההפקות היותר מושלמות ששמעתי בחיי. מעין הכלאה בין הסאונד הקר והאפל של Darkthrone, לסאונד הכבד והרועש של Immortal, Burzum  ו-Gorgoroth  המוקדמים. מאד Raw מצד אחד, ומצד שני מאד ברור וחזק, כאשר כל ריף נשמע היטב, כמו גם עבודת התופים הנהדרת של Frost, שמלווה את האלבום לכל אורכו. לאחר אינטרו קצר השיר הראשון, Walk the Path of Sorrow, פורץ בכל הכוח. מיד ניתן לשמוע את ההבדל בין האלבום לזה לשאר האלבומים הקלאסיים שיצאו בסצנה הנורבגית באותן שנים: יש כאן אלמנט פולקיסטי מאד נוכח בנגינה (ניתן להניח שהחבר'ה האלה היו בקשר כלשהו עם עם Fenriz מ-Darkthrone, והושפעו לא מעט מפרויקט הויקינג/בלאק שלו, Isengard, שבאותה תקופה קרם עור וגידים והיה בעל גישה דומה, בעיקר מבחינת סגנון הריפים) כמו גם ליווי מתמיד של קלידים שנמצאים ברקע ותורמים מאד לתחושה האפלה שבוקעת מהצלילים הגיהנומיים ומקולו המרושע של Satyr. הקצב כאן הוא Mid-Paced למדי, כשהשיר נע בין קטעים מלודיים ועם זאת אפלים אל קטעים אקוסטיים ועד להגברת קצב ארעית, עד לקטיעה פתאומית של השיר שמובילה לאותו קטע אלמותי בדברי ימי הבלאק מטאל, קטע שמיימי וסוחף שהוא Mid-Paced כל הדרך, מלווה על-ידי אפקט אטמוספרי מרהיב שמעניקים הקלידים, ומזכיר מעין מחול רוחות ושדים אינסופי אל עבר הנצח.

השיר השני הוא אולי השיר המזוהה ביותר עם האלבום, הוא שיר הנושא. הוא ממשיך באותו קו של השיר הראשון, דהיינו בלאק מטאל נורבגי טיפוסי עם אלמנט פולק דומיננטי כאשר הפעם נוספת לחבילה גם נגינת חליל, הבאה להעצים את התחושה המדיוויאלית העתיקה העולה מן המוזיקה, ומגיע לשיאו גם כאן בקטע החותם את השיר הנע הלוך וחזור בין שילובים מגוונים של הכלים השונים. השילוב המרהיב הזה בין בלאק מטאל נורבגי קר ואפל לגיטרה אקוסטית וחליל הוא פשוט עוצר נשימה, ואין ספק שגם השיר הזה הינו יצירת מופת אדירה. 

השיר השלישי הוא כנראה השיר האהוב העליי באלבום (אם כי מדובר בתחרות קשה) – Skyggedans. זהו השיר שהוא הכי "בלאק מטאל" באלבום הזה, כמעט ללא קלידים ועם אתנחתא אקוסטית קצרה באמצעו. מהפעם הראשונה ששמעתי אותו הוא נחקק בזכרוני כאחד מהשירים המושלמים ביותר שהז'אנר הזה ניפק, תצוגת תכלית מופלאה של בלאק מטאל נורבגי, פרימיטיבי ומרושע, ועם זאת בעל נגיעות פולקיות, מלודי ועוצמתי.

השיר הבא, Min Hyllest Til Vinterland הוא השיר האקוסטי השלם היחיד באלבום, שמפריד בין שני חלקיו, ומשתלב היטב באווירה המדיוויאלית השורה על האלבום. החלק השני של האלבום נפתח בשיר Into the Mighty Forest, וגם הוא ממשיך באותו קו של שלושת השירים הראשונים – השיר נפתח בצורה רגועה יחסית, כאשר באמצעו הקצב מתגבר ואנו מקבלים מעין מחול שדים כאוטי של הגיטרות והקלידים המשולבים זה בזה באופן מרהיב, עד לקטיעה הפתאומית של לפני הקטע המסיים הנפלא (אלמנט שחוזר על עצמו באלבום במספר הזדמנויות) שלטעמי מהווה את אחד משיאי האלבום: ריף פולק סטנדרטי שהולך וצובר עוצמה ומנוגן בחזרתיות מהפנטת, ללא ספק קטע וירטואוזי שלא ניתן להיות אדיש אליו.

שני השירים האחרונים, The Dark Castle in the Deep Forest ו-Taakeslottet מהווים את תפקיד העוף המוזר באלבום, כשהבלאק מטאל לוקח צעד אחורה ואלמנט הפולק תופס פיקוד נהיה דומיננטי יותר. שניהם אמנם שני שירי פולק/ויקינג מטאל טובים בפני עצמם, אך לטעמי הם מהווים ירידה ברמה לעומת שאר השירים האלמותיים שבאו לפניהם. 

לסיכום, מדובר ללא ספק באחת מהיצירות החשובות, הייחודיות והמרהיבות שחקוקה באותיות של זהב בדברי ימי הבלאק מטאל. החל מהקונספט הייחודי ועד לביצוע הקרוב למושלם בכל אספקט של האלבום. האלבום הזה מציג את סטיריקון בשיא גדולתם, כשלאחר מכן הם הקליטו עוד שני אלבומים שהיו על טהרת הבלאק (The Shadowthrone המופתי והויקינגי יותר ו-Nemesis Divina  שהעניק להם הכרה מיינסטרימית) לפני שפנו אל מחוזות ה-Black 'N' Roll, ומאז אבדו עקבותיהם (מבחינתי לפחות). האלבום הזה מומלץ לכל מי שאוהב מטאל ובעל ראש פתוח, ומיותר לציין שהוא אלבום חובה לכל חובב בלאק מטאל באשר הוא.